נינה סימון
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| נינה סימון, 1965 | |
| לידה |
21 בפברואר 1933 טריון, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
21 באפריל 2003 (בגיל 70) קארי-לה-רואה, צרפת  |
| שם לידה | יוניס קתלין ויימון |
| שם במה |
Nina Simone |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1954–2003 (כ־49 שנים) |
| מקום לימודים |
בית הספר ג'וליארד, בית הספר אלן |
| סוגה |
מוזיקת נשמה, בוסה נובה, מוזיקה קלאסית, ג'אז, בלוז |
| סוג קול |
קונטרה אלט |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה |
פסנתר |
| חברת תקליטים | Bethlehem, Colpix, פיליפס רקורדס, RCA Victor, CTI, Legacy Recordings |
| בן או בת זוג |
Andy Stroud |
| צאצאים |
Lisa Simone |
| פרסים והוקרה |
|
| www.ninasimone.com | |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
יוניס קתלין ויימון (באנגלית: Eunice Kathleen Waymon; (21 בפברואר 1933 – 21 באפריל 2003) הידועה יותר בשם הבמה נינה סִימוֹן (Nina Simone) הייתה זמרת, כותבת שירים, פסנתרנית ואקטיביסטית אמריקאית. היא נחשבה כמוזיקאית ג'אז, אף שהיא עצמה חלקה על ההגדרה הזו. עבודתה מכסה יריעה רחבה של סגנונות מוזיקליים, ובהם בלוז, רית'ם אנד בלוז ומוזיקת נשמה. הסגנון הקולי שלה מאופיין על ידי תשוקה, נשימתיות ושימוש רב בוויברטו. ב-2023, מגזין המוזיקה רולינג סטון דירג אותה במקום ה-21 ברשימת הזמרים הגדולים של כל הזמנים[1].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]1933–1954: ילדות והשכלה מוזיקלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוניס קתלין ויימון נולדה בטריון, קרוליינה הצפונית למשפחה אפרו-אמריקאית ענייה, בת שישית מתוך שמונה ילדים.[2] אמה הייתה מטיפה נוצרית-מתודיסטית ואביה היה ספר ואיש במה.[3] היא החלה ללמוד נגינה קלאסית על פסנתר בגיל שלוש או ארבע,[4] וניגנה בכנסיה המקומית שבה אמא שימשה כמטיפה. היא הופיעה פומבית לראשונה ברסיטל קלאסי בגיל שתים עשרה. בהופעה זו נאלצו הוריה השחורים, שישבו בשורה הראשונה, לפנות את מקומם לאנשים לבנים.[5] סימון סיפרה בבגרותה, שעקב כך היא סירבה לנגן, ומארגני המופע נאלצו להחזיר את הוריה לשבת בקדמת האולם,[6][7] ושמקרה זה השפיע על חייה וגרם לה להפוך ללוחמת זכויות ומעורבת בתנועה לזכויות האזרח.[8] בדומה לאמנים שחורים רבים הושפעה כילדה ממריאן אנדרסון.
המורה למוזיקה של סימון סייעה להקים קרן מיוחדת שתשלם עבור השכלתה.[9] בעזרת כספי הקרן, היא יכלה ללמוד בבית הספר התיכון אלן לבנות באשוויל, צפון קרוליינה. לאחר סיום לימודיה, בילתה סימון את קיץ 1950 בבית הספר ג'וליארד כתלמידו של קרל פרידברג, בהכנה לאודישן במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה.[10] היא נבחנה, והמועמדות של נדחתה.[11] רק 3 מתוך 72 מועמדים התקבלו למכון קרטיס באותה שנה.[12] אך מכיוון שמשפחתה עברה לפילדלפיה בציפייה לכניסתה לקרטיס, המכה לשאיפותיה הייתה קשה במיוחד. במשך שארית חייה, היא חשדה שבקשתה נדחתה בגלל דעות קדומות גזעיות, האשמה שהצוות בקרטיס דחה,[13] והייתה סבורה שבשל כך לא יכלה להגשים את חלומה להיות פסנתרנית הקונצרטים השחורה האמריקאית הראשונה. כתחליף, היא למדה שיעורי פסנתר פרטיים עם ולדימיר סוקולוף, פרופסור בקרטיס, אבל מעולם לא הצליחה להגיש מועמדות מחדש. באותה תקופה מכון קרטיס לא קיבל סטודנטים מעל גיל 21. בשנת 2003, ימים ספורים לפני מותה, העניק לה מכון קרטיס תואר כבוד.[14]
1954–1959: הצלחה ראשונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאחר שכספי הקרן שלה תמו, סימון עבדה בעבודות שונות, ביניהן כעוזרת של צלם, כמלווה באולפן הווקאלי של ארלין סמית' וכמורה פרטית לפסנתר מביתה בפילדלפיה. במקביל, היא התחילה לנגן בפסנתר במועדון הלילה Midtown Bar & Grill באטלנטיק סיטי, ניו ג'רזי. החל משנת 1954 היא הופיעה בשם הבמה "נינה סימון" כדי שבני המשפחה לא יגלו את עיסוקה כפסנתרנית בארים, לאחר שבחרה לנגן את מה שהם נהגו להגדיר כ"מוזיקת השטן".[11][15] השם "נינה סימון" הורכב מהמילה "נינייה" (Niña) שבספרדית משמעותו "ילדה", שם החיבה שבו כינה אותה בן זוג בשם צ'יקו (שם שגם משמעותו בספרדית היא "ילד"), ו"סימון" על שם השחקנית הצרפתייה סימון סיניורה שהייתה אהובה עליה מאז שראתה אותה משחקת בסרט Casque d'Or ב-1952.[16]
במועדון הלילה שבו ניגנה נאמר לה שהיא תצטרך לשיר בעצמה, מה שהשיק למעשה את הקריירה שלה כסולנית ג'אז.[17] השילוב של ג'אז, בלוז ומוזיקה קלאסית בביצועיה של סימון בבר הקנה לה קהל מעריצים קטן אך נאמן.[18] בשנת 1958, היא התיידדה והתחתנה עם דון רוס, ביטניק שעבד כאיש מכירות ביריד, אך במהרה הצטערה על נישואיהם והתגרשה.[19] באותה שנה, כאשר ניגנה במועדונים קטנים, היא הקליטה את שירו של ג'ורג' גרשווין I Loves You, Porgy (מתוך האופרה "פורגי ובס"), שאותו למדה מאלבום של בילי הולידיי וביצעה כטובה לחבר. שיר זה היה להצלחה הגדולה היחידה שלה במצעד הבילבורד טופ-20 בארצות הברית. אלבום הבכורה שלה "Little Girl Blue" יצא בפברואר 1959 בחברת Bethlehem Records.[20][21][22] מכיוון שמכרה מראש את כל זכויותיה באלבום בסכום של 3,000 דולר, סימון מעולם לא נהנתה כלכלית ממכירות האלבום,[23] והפסידה למעלה ממיליון דולר בתמלוגים (רובם בהוצאה המחודשת של גרסתה לסטנדרט הג'אז "My Baby Just Cares for Me", כאשר השיר הפך ללהיט בבריטניה בשנות ה-80 כששימש כפרסומת לבושם שאנל מספר 5).
1959–1964: פופולריות גואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הצלחת Little Girl Blue, סימון חתמה על חוזה עם חברת התקליטים Colpix. חברת Colpix העניקה לסימון את כל השליטה היצירתית כולל על בחירת החומרים שיוקלטו, בתמורה לחתימתה על החוזה. בשנים הבאות היא הקליטה מגוון רחב של אלבומי אולפן והופעות חיות, ולאחר יציאת אלבום ההופעה החיה שלה, Nina Simone at Town Hall, הפכה סימון למבצעת אהובה בגריניץ' וילג'.[24] מנקודת מבטה של סימון, היא ביצעה מוזיקה קלה רק כדי להרוויח כסף ולהמשיך את לימודיה במוזיקה קלאסית, והייתה אדישה לקיום חוזה הקלטות. היא שמרה על גישה זו כלפי תעשיית התקליטים במשך רוב הקריירה שלה.[25]
בדצמבר 1961 נישאה סימון לאנדרו סטראוד, בלש במשטרת ניו יורק. בתוך מספר שנים הוא הפך למנהלה האישי ולאב בתה ליסה. לפי עדותה של סימון, סטראוד היה "המנהל האישי הטוב ביותר שהיה לי" והוא הוביל אותה להצלחה כלכלית, אך הוא הפך תובעני מאוד לגבי האינטנסיביות של הקריירה המוזיקלית שלה, ובהמשך נישואיהם, התעלל בה פסיכולוגית ופיזית.[11][15] ב-1961 הקליטה סימון גרסה לשיר המסורתי "בית השמש העולה", שיר שאחר כך הוקלט גם על ידי בוב דילן והפך ללהיט בביצוע "החיות". שירים מפורסמים אחרים שלה כוללים את: "I Put a Spell on You" (המקור בוצע על ידי סקרימינג ג'יי הוקינס), "Here Comes the Sun", "Four Women" של הביטלס ורבים נוספים.
ישנן עדויות המצביעות על כך שבמהלך תקופה זו סבלה סימון מעייפות מתמדת, מעומס נפשי, ומהתפרצויות זעם ותוקפנות.[26][27]
1964–1974: פעילת זכויות אזרח לשחורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באלבום הבכורה שלה לחברת התקליטים ההולנדית פיליפס, "Nina Simone in Concert" שיצא ב-1964, התייחסה לראשונה סימון לאי-שוויון הגזעי בארצות הברית בשיר "Mississippi Goddam". השיר היה התגובה שלה לרצח מדגר אוורס ב-12 ביוני 1963 ולהפצצה ב-15 בספטמבר 1963 של כנסיית הרחוב ה-16 בבירמינגהאם, אלבמה, שהרגה ארבע ילדות שחורות ועיוורה חלקית ילדה חמישית. השיר יצא כסינגל, והוא הוחרם בכמה מדינות בדרום ארה"ב, הן בשל המסר החברתי והמחאתי שלו, והן בשל השימוש בביטוי הבוטה Goddam.[28][29] Promotional copies were smashed by a Carolina radio station and returned to Philips.[30] תחנת רדיו בקרוליינה ניפצה עותקי קידום והחזירה אותם לפיליפס. סימון אמרה שהשיר היה "כמו לזרוק עשרה כדורי רובה בחזרה אל הרוצחים", ומאוחר יותר ציינה כי זה היה "שיר זכויות האזרח הראשון שלה" ואיך השיר הגיע אליה "בפרץ של זעם, שנאה ונחישות"[31]. גם "Old Jim Crow", באותו אלבום היה שיר מחאה שהתייחס לחוקי ג'ים קרואו. מאז והלאה, מסר זכויות האזרח הפך לנורמה בהקלטות של סימון ובהופעות שלה.
בהמשך שנות ה-60 הייתה סימון מעורבת בתנועה לזכויות האזרח. היא הופיעה ונאמה במפגשים למען זכויות האזרח, כמו במצעד מסלמה למונטגומרי.[32]כמו מלקולם אקס, היא תמכה בלאומיות שחורה ודגלה במהפכה אלימה, ולא בגישה הלא-אלימה של מרטין לותר קינג ג'וניור.[33] לצד זה היא הקליטה מספר שירים פוליטיים שכללו בין השאר את "Backlash Blues" שנכתב על ידי חברה, מנהיג הרנסאנס של הארלם לנגסטון יוז, ויצא ב-1967 באלבום "Nina Simone Sings the Blues", האלבום הראשון שלה עם RCA. באותה שנה באלבום "Silk & Soul", היא הקליטה את "I Wish I Knew How It Would Feel to Be Free" של בילי טיילור ואת "Turning Point". האלבום "Nuff Said!" כלל הקלטות חיות מההופעה ב-Westbury Music Fair ב-7 באפריל 1968, שלושה ימים לאחר ההתנקשות במרטין לותר קינג ג'וניור. היא הקדישה לקינג את ההופעה ושרה את "Why? (The King of Love Is Dead)", שיר שנכתב על ידי נגן הבס שלה, ג'ין טיילור.[34] ב-1969 הייתה (יחד עם בי בי קינג, סטיבי וונדר, אבי לינקולן ואמנים שחורים נוספים) חלק מהמוזיקאים הבולטים בפסטיבל "וודסטוק השחור" Harlem Cultural Festival שנערך כמחאה במזרח שכונת הארלם בניו יורק ב-Mount Morris Park ימים אחדים אחרי פסטיבל וודסטוק המפורסם. ההופעה הוקלטה והוצגה בסרט התיעודי "Summer of Soul" שיצא ב-2021. [35][36] סימון וולדון אירווין הפכו את המחזה הלא גמור "To Be Young, Gifted and Black" של לוריין הנסברי לשיר זכויות אזרח בעל אותו שם, וסימון ביצעה את השיר בהופעה חיה באלבום "Black Gold" ה-1970. גרסאות של השיר הוקלטו על ידי אריתה פרנקלין ב-2972 באלבום "Young, Gifted and Black" ועל ידי דוני האת'וויי.
בראיון למגזין Jet, סימון הצהירה שהשיר השנוי במחלוקת שלה "Mississippi Goddam" פגע בקריירה שלה. היא טענה שתעשיית המוזיקה הענישה אותה על ידי החרמת התקליטים שלה, ושהקריירה שלה מעולם לא חזרה לעצמה לאחר מכן. עם זאת, כשהיא נזכרת בתקופה הזו, כתבה סימון באוטוביוגרפיה שלה, "אז הרגשתי חיה יותר מאשר עכשיו כי הייתי נחוצה, ויכולתי לשיר משהו שיעזור לעמי".[37]
1974–1993: לאחר שיא הקריירה המוזיקלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1970 עזבה סימון את ארצות הברית. לטענתה סיבת העזיבה הייתה גזענות, ולטענת אחרים סיבת העזיבה הייתה חילוקי דעות עם אמרגנה, עם חברת התקליטים שלה ועם רשויות המס. היא הותירה אחריה את טבעת הנישואים שלה, ונטשה את בתה ליסה.[38] ליסה התאחדה בסופו של דבר עם סימון בליבריה, אך לפי דבריה של ליסה, אמה התעללה בה פיזית ונפשית.[39] ההתעללות הייתה כה בלתי נסבלת, שליסה הפכה אובדנית והיא חזרה לניו יורק לחיות עם אביה אנדרו סטראוד.[38][39]
סימון חזרה לארה"ב ב-1978 וגילתה שהוצא נגדה צו מעצר בעוון העלמת מס (היא לא שילמה כמה שנים מס הכנסה, לטענתה – כמחאה על מלחמת וייטנאם). בתקופה לאחר מכן גרה במדינות שונות באיים הקריביים, באפריקה ובאירופה, כשהיא ממשיכה להופיע גם בשנות ה-60 לחייה. בשנות ה-80 היא הופיעה בקביעות במועדון הג'אז של רוני סקוט בלונדון.
ב-1995 ירתה סימון, לכאורה, בבן של שכנה ברובה אוויר אחרי שהצחוק שלו הפריע לה להתרכז. היה לה בתעשיית המוזיקה מוניטין של מישהי שקשה לעבוד איתה ושנוטה להתפרצויות, תיאור שסימון לא הסכימה איתו. בשנים המאוחרות שלה נהנתה סימון לשתף את הקהל באנקדוטות מצחיקות מהקריירה המוזיקלית שלה. למרות זאת היו שפרשו את הסגנון הבימתי שלה כמתנשא ומרוחק. הנוכחות הבימתית המלכותית והמצווה שלה גרמו לכך שזכתה לתואר "הכוהנת הגדולה של מוזיקת הנשמה".
ב-1993 התיישבה באקס-אן-פרובאנס בדרום צרפת. את שנותיה האחרונות העבירה בקרי-לה-רואה ובה נפטרה ב-2003.
לסימון הוענקו שני תוארי דוקטור לשם כבוד במוזיקה ובמדעי הרוח, מאוניברסיטת מסצ'וסטס ומהקולג' על שם מלקולם אקס. לאחר מכן העדיפה להיקרא "דוקטור נינה סימון". יומיים לפני מותה הוענק לסימון תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון קרטיס, המוסד שסירב לקבלה בתחילת הקריירה שלה.
בנוגע לסגנון המוזיקלי שלה היא אמרה: "ג'אז הוא מונח של אנשים לבנים למוזיקה שחורה, המוזיקה שלי היא מוזיקה קלאסית שחורה".
נינה סימון בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]סימון הופיעה בישראל פעמיים. בפעם הראשונה היה מתי כספי הצעיר מפקח התאורה והסאונד של המופע.
סימון הייתה מיודדת עם זמר הפולק רוק החסידי שלמה קרליבך. היא הציגה בפניו לראשונה את מוזיקת הנשמה והגוספל, והוא לימד אותה שירים יהודיים, כולל "ארץ זבת חלב ודבש" שסימון ביצעה בעברית.[40] באוגוסט 2013 עלה על במות ברודוויי המחזמר Soul doctor ("רופא הנשמה") מאת דניאל וייס, המתעד את היחסים בין קרליבך לסימון, שאת דמותה מגלמת השחקנית אמבר אימן.[41]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של נינה סימון (באנגלית)
נינה סימון, ברשת החברתית פייסבוק
נינה סימון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
נינה סימון, ברשת החברתית אינסטגרם
נינה סימון, ברשת החברתית טיקטוק
נינה סימון, סרטונים בערוץ היוטיוב
נינה סימון, סרטונים באתר Vimeo
נינה סימון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
נינה סימון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
נינה סימון, באתר אייטונס (באנגלית)
נינה סימון, באתר ספוטיפיי
נינה סימון, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
נינה סימון, באתר Last.fm (באנגלית)
נינה סימון, באתר AllMusic (באנגלית)
נינה סימון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
נינה סימון, באתר דיזר
נינה סימון, באתר Discogs (באנגלית)
נינה סימון, באתר Songkick (באנגלית)- נינה סימון, באתר Genius
- נינה סימון, באתר SecondHandSongs
נינה סימון, באתר בנדקמפ- נינה סימון, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
נינה סימון, באתר בילבורד (באנגלית)
נינה סימון, באתר טיידל (באנגלית)- Nina Simone - To Be Free: The Nina Simone Story, סרט רשמי של חברת Legacy (האחראית על הפצת תקליטים ישנים ב"סוני מיוזיק") על נינה סימון
סלמישה טילט, הניו יורק טיימס, לוחמת זכויות, אמא מתעללת וזמרת פורצת דרך: הפנים הרבות של נינה סימון נחשפות כעת, באתר הארץ, 3 ביולי 2015- עופרה עופר אורן, מה קרה, נינה סימון?, בבלוג "סופרת ספרים", 1 ביוני 2016
- עופרה עופר אורן, השיר "ארבע נשים": על מה והאם יש לסלוח, בבלוג "סופרת ספרים", 24 באוקטובר 2016
- נינה סימון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- נינה סימון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=icon}
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ The 200 Greatest Singers of All Time, Rolling Stone, 1 בינואר, 2023
- ^ Nadine Cohodas, Princess Noire: The Tumultuous Reign of Nina Simone, The University of North Carolina Press, 2010, עמ' 5, ISBN 978-0807872437
- ^ Mariana Brandman, "Nina Simone", National Women's History Museum. Retrieved May 12, 2022
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Cohodas 2010, p. 16 - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Cohodas 2010, p. 37 - ^ Nina Simone & Stephen Cleary, I Put A Spell On You: The Autobiography Of Nina Simone, Da Capo Press, 2003, עמ' 26
- ^ Sylvia Hampton, David Nathan, and Foreword by Lisa Simone Kelly, Nina Simone: Break Down and Let It All Out Hardcover, Sanctuary Pub Ltd, 2004, עמ' 15
- ^ Shatz, Adam (10 במרץ 2016). "The Fierce Courage of Nina Simone". The New York Review of Books. נבדק ב-7 בפברואר 2018.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Simone & Cleary 2003, p. 21. - ^ Light, Alan. "Episode 3, What Happened, Miss Simone?, Book of the Week - BBC Radio 4". BBC. נבדק ב-9 במרץ 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Liz Garbus, 2015 documentary film, What Happened, Miss Simone?
- ^ Peter Dobrin (16 באוגוסט 2015). "Curtis Institute and the case of Nina Simone". The Philadelphia Inquirer. אורכב מהמקור ב-27 במאי 2018. נבדק ב-13 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link) - ^ Alan Light (2016). What Happened, Miss Simone? A Biography. Crown Archetype, ISBN 978-1-101-90487-9
- ^ "The Nina Simone Foundation". אורכב מ-המקור ב-19 ביוני 2008. נבדק ב-7 בדצמבר 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Andrew Stroud was lieutenant and manager to Nina Simone (obituary)". The Riverdale Press. 25 ביולי 2012. נבדק ב-25 באוקטובר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית BarónALio-Lambert 2006, p. 56 - ^ Pierpont, Claudia Roth (6 באוגוסט 2014). "A Raised Voice: How Nina Simone turned the movement into music". The New Yorker. ארכיון מ-6 באוגוסט 2014. נבדק ב-6 באוגוסט 2014.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Simone & Cleary 2003, pp. 48–52 - ^ "Nina Simone obituary". The Independent. London, UK. 23 באפריל 2003. אורכב מ-המקור ב-23 בפברואר 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "February Album Releases" (PDF). The Cash Box. The Cash Box Publishing Co. Inc., NY. 14 בפברואר 1959. נבדק ב-26 בספטמבר 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Callahan, Mike; Edwards, David. "The Bethlehem Records Story". Both Sides Now Publications. ארכיון מ-27 ביולי 2018. נבדק ב-26 בספטמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Popoff, Martin (2009). Goldmine Record Album Price Guide (6th ed.). London: Penguin. p. 2123. ISBN 9781440229169.
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Simone & Cleary 2003, p. 60. - ^ Dorian, Lynskey (2010). 33Revolutions Per Minute: A History of Protest Songs. London: Faber and Faber. p. 94. ISBN 978-0-571-24134-7.
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Simone & Cleary 2003, p. 65 - ^ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם:12 - ^ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם:22 - ^ Neal, Mark Anthony (4 ביוני 2003). "Nina Simone: She Cast a Spell—and Made a Choice". SeeingBlack.com. אורכב מ-המקור ב-15 ביולי 2007. נבדק ב-14 באוגוסט 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Simone & Cleary 2003, pp. 90–91. - ^ Ford, Tanisha C., Liberated Threads: Black Women, Style, and the Global Politics of Soul, p. 86.
- ^ Feldstein, Ruth (2005). ""I Don't Trust You Anymore": Nina Simone, Culture, and Black Activism in the 1960s". The Journal of American History. 91 (4): 1349–1379. doi:10.2307/3660176. JSTOR 3660176.
- ^ "The Nina Simone Database: Timeline". 2010. נבדק ב-5 ביולי 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Simone & Cleary 2003. - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Simone & Cleary 2003, pp. 114–115 - ^ Deggans, Eric (1 ביולי 2021). "'Summer Of Soul' Celebrates A 1969 Black Cultural Festival Eclipsed By Woodstock". NPR.org (באנגלית).
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Greene, Bryan (ביוני 2017). "Parks and Recreation: Harlem at a Crossroads in the Summer of '69". Poverty and Race Research Action Council.
{{cite web}}: (עזרה) - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Harvnb
פרמטרים [ Ref ] לא מופיעים בהגדרת התבנית Cohodas 2010, p. 345 - ^ 1 2 Lee, Christina (29 ביוני 2015). "10 Things We Learned From New Nina Simone Doc". Rolling Stone.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 Daniels, Karu F. (24 ביוני 2015). "Nina Simone's daughter details pain and abuse in a Netflix documentary". New York Daily News.
{{cite web}}: (עזרה) - ^
Eretz Zavat R'á'lav U'dvash, בביצוע נינה סימון, סרטון באתר יוטיוב
- ^ חיים הנדוורקר, הסיפור הלא מוכר של הרב קרליבך ונינה סימון, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2013
